השופט והילד- את מי נשחרר?

נדהמתי וצחקתי מההיגיון  ומהפשטות של הדברים. באמת החוקים בידיה
וזה כל כך ברור לה שאם היא מחזיקה אותם (פיזית, ביד) היא המחליטה.

זה גרם לי לחשוב עד כמה הדברים הם פשוטים, עד כדי גאונות,
כשאנחנו ילדים וככל שאנחנו מתבגרים הכל הופך כל כך מורכב.
אנחנו מוסיפים חוקים וכללים ומגבלות לעצמנו, ומנסים להתנהל לפיהם.

וככל שהדברים יותר מורכבים אנחנו גם יותר שיפוטיים ויותר מחמירים עם עצמנו.
אנחנו הרשות המחוקקת והשופטת של עצמנו.
בתוך כל אחד מאיתנו יושב "שופט" שמבקר אותנו על ימין ועל שמאל:
"בשביל מה הייתי צריכה לאכול את הקינוח הזה עכשיו?",
"למה הייתי חייבת להגיד את זה?",
"עוד יום עבר ולא הספקתי לעשות ….",
"למה היא אמרה לי את זה? בטח שוב אמרתי משהו לא בסדר…",
"למה השיער שלי נראה כך? למה אין לי שיער חלק/מתולתל וכו'?"
"אני יותר מידי" (גבוהה/ נמוכה/ רזה/ שמנה/ עצלנית/ אנרגטית/ חזקה/ תלותית …),

ועוד ועוד… למה עשיתי / אמרתי/ הרגשתי,
למה אני נראית כך/ חושבת כך/ מתנהלת כך…

השופט הזה לא חוסך מאיתנו ביקורת ועוד ביקורת.
גם אם אנחנו משתדלים להיות נחמדים עם עצמנו, לרוב הוא מצליח להציץ ולהכניס "אבל" קטן
לשיחה הפנימית שלנו ("הייתי צריכה לומר לה את זה, אבל אולי זה לא הזמן הנכון?" ….).
השופט הזה יוצר לנו תסריטים בראש, שהיו יכולים לשגע כל בר דעת. מכירים את הביטוי "נכנסתי לסרטים"? –
אלו הסרטים שהשופט הזה כותב לנו ואנחנו מריצים אותם שוב ושוב במחשבות.
הם אלו שחוסמים אותנו מלעשות, מלהתקדם, מלהתבטא, מלהרגיש, מלחשוב בחופשיות, מליצור.

לעומת השופט הקשוח והביקורתי, נמצא בכל אחד ואחת מאיתנו גם הילד שבנו, הילד הפנימי.
הילד הזה יוצא החוצה בדרך כלל כשאנחנו במצב רוח טוב,
עם אנשים שאנחנו אוהבים, עם ילדים,
כשאנחנו נהנים, כשאנחנו מרגישים משוחררים וחופשיים
(לרוב בחופשה, קרובים לטבע, או כשאנחנו רגועים במיוחד).
הוא מגיח, כשאנחנו "לא משגיחים" ומשחררים לרגע את המבוגר האחראי והקפדן.

השופט שבנו מוציא מאיתנו את הביקורתיות. ביקורתיות חוסמת שפע, בריאות טובה, אהבה,
התפתחות אישית וחברתית, יצירת קשרים אישיים וחברתיים.
היא חוסמת התקדמות, צמיחה, הצלחה וגדילה בכל תחום בחיים.

הילד הפנימי, לעומת זאת, גורם לנו שמחה, אהבה, שיחרור, חופש, יצירתיות, זרימה,
צמיחה אישית, בריאות טובה. הוא משאיר אותנו צעירים ברוחנו ובנפשנו ובעקבות כך גם בגופנו.

אם כך, למה שלא נחזור ככל האפשר להיות הילדים שהיינו?
אז מה עושים?
1. באופן מודע-  נעקוב ונזהה את הביקורתיות ואת הטון השיפוטי בכל פעם שהם
מדברים אלינו, ונדע שזה השופט שבתוכנו שמדבר אלינו. כשאנו מודעים למשהו, אנו
יכולים להתמודד בצורה טובה יותר.

2. כשנזהה את השופט, נגיד לו "תודה, אבל לא תודה". תודה על האיכפתיות שלו
(כי יש לו כוונות טובות), אבל אנחנו מסתדרים מעכשיו ללא ביקורת.

3. במקומו נגייס את הפירגון. באופן מודע, באותו רגע שאנחנו מרגישים או שומעים
    ביקורת פינימית, נמצא משהו אחד לפחות לפרגן לעצמנו עליו.

4. עכשיו כשנרגענו מהביקורת, נקרא לילד הפנימי שבנו. נחשוב על משהו שגורם לנו שמחה.
    (מומלץ להחזיק בראש תמונה שתגרום לנו תמיד שמחה או צחוק, ונשלוף אותה בכל  
    הזדמנות כזאת). חשוב- להתחבר ברגש וממש להרגיש את השמחה.

5. נתחבר באופן יזום לילד הפנימי בכל הזדמנות, או ניצור הזדמנויות כאלו. לדוגמא: נצא
כמה שיותר לטבע, נעשה משהו שגורם לנו להשתחרר (כמו משחק, ספורט) ועוד.
כך נדע לזהות את ההרגשה הטובה הזאת ונעזר בה במצבים מאתגרים יותר.

בכולנו יש את הילד הפנימי שמידי פעם יוצא החוצה, ומוציא מאיתנו את השובבות, הילדותיות והחופשיות.
אם נדע איך לקרוא לו באופן יזום הוא יעזור לנו "לצאת מהקופסה" ולמצוא פתרונות יצירתיים לאתגרים ולמשברים,
ולהתמודד טוב יותר עם המהמורות שבדרך.
הוא יכול להיות לצידנו ולקדם אותנו אם רק נדע לקרוא לו ולהתחבר אליו. 

באהבה,
אירית