יום המשפחה הביא אותי היום להרהר על משמעות המשפחה בחיינו.
ואיך אפשר שלא?
הרי במסגרת עיסוקי אני פוגשת באופן יומיומי כמעט
את ההשפעה שיש למשפחה, ולהורים במיוחד, עלינו, מבוגרים וילדים כאחד.
אני פוגשת את התפקיד המשמעותי שהמשפחה ממלאת בעיצוב חיינו,
בהתנהלות שלנו בחיים, בבחירות שאנו עושים.
את ההשפעה שיש לה על ההצלחות והכשלונות שאנו חווים,
ועל הפחדים והאמונות שלנו.
בעצם על כל ההוויה שלנו.
נזכרתי בשיחה שהיתה לי עם אחת מלקוחותי לפני מספר ימים.
ביקשתי את רשותה לשתף בסיפור שלה
מתוך הידיעה שבוודאי גם אחרים חווים או חוו תחושות ודפוסים דומים.
בטיפול עלה הנושא של עמידה בציפיות של אחרים מאיתנו ובמיוחד של ההורים,
מה שהוביל אותה למקום של פרפקציוניזם וחוסר עמידה בציפיות שלה מעצמה.
היא נזכרה שבילדותה היא הרגישה תמיד שהיא צריכה להוכיח את עצמה,
כדי לזכות בתשומת הלב ובאהבת ההורים.
כתוצאה מכך התרחשה גם תחרות סמויה בינה ובין אחותה,
בגלל השוואה שעשו ההורים ביניהן.
ההורים, מן הסתם, רק רצו לדרבן את הבנות להצליח ללא כוונה רעה,
וללא הבנה מהי ההשפעה האמיתית של ההתנהלות שלהם מול הבנות.
בסופו של דבר, היא הפכה לתלמידה מצטיינת ולמצליחנית,
ואילו אחותה, שהרגישה תמיד שהיא לא מספיק טובה,
היתה חסרת ביטחון עצמי וחוותה קשים רבים בלימודים ובמקומות אחרים בחיים.
מצד שני, היא נזכרה שאבא שלה, גם כאדם מבוגר,
הסתיר תמיד מאימו את העובדה שהוא מעשן.
עוד בתור ילדה היא לא הבינה למה האבא מסתיר את העניין מהסבתא.
הרי הוא אדם בוגר….
ושוב עלה נושא הציפיות והחשש שמא נאכזב את ההורים.
לא משנה בני כמה אנחנו.
היא חששה לאכזב את אביה שמא לא תעמוד בציפיות,
והוא חשש לאכזב את אימו.
דפוס זהה שהאב הנחיל לבת.
ללא משים, אנחנו יורשים מהורינו אמונות ודפוסים,
שאנחנו מנחילים הלאה לילדים שלנו.
ישנן אמירות שאנו אומרים לילדים שמשנות את חייהם
ואת הבחירה וההתנהלות שלהם בעתיד כילדים וכבוגרים.
אנו אומרים שלא נעשה את מה שעשו ההורים,
אבל מבלי להתכוון (באותה מידה שהורינו כנראה לא התכוונו),
אנו נוטעים בילדים ציפיות, אחריות, פחדים,
וברוב המקרים מדובר דוקא מתוך כוונה טובה.
אז מה עושים?
במקום ביקורת ניתן חיזוקים, חום ופירגון.
נבוא ממקום של הבנה במקום ממקום של התגוננות או כעס.
נקפיד יותר על הדברים שאנחנו אומרים, ונעצור לחשוב:
בשם מי אנחנו מדברים?
בשם אותו ילד או ילדה שהיינו?
בשם אותם דברים שלא עשינו או לא השגנו, וכעת אנחנו דורשים מהילדים?
האם אנחנו באותו רגע המבוגר או הילד?
האם אנחנו פועלים על אוטומט, בלי לעצור ולחשוב מה מפעיל אותנו?
האם אנחנו מקשיבים?
כן, היום היה יום המשפחה, אבל בעצם כל יום הוא יום המשפחה.
אז בואו נפרגן יותר אחד לשני, נתקשר יותר אחד עם השני,
נבין יותר, ונהיה מודעים יותר.
הן כהורים לילדים שלנו והן כילדים להורים שלנו.
באהבה,
אירית
כתיבת תגובה